מכירים את זה שקניתם משחק או צעצוע לילד/ים ובסוף הם מתלהבים יותר מהקופסה של המשחק ואתם רואים אותם משחקים עם הקרטון יותר מאשר הצעצוע?
אז יש לזה סיבה פסיכולוגית מעניינת - ולא, זה לא אומר שבחרתם את הצעצוע הלא נכון.
למה הצעצועים שקנינו לא מספיקים?
אנחנו רואים חפץ ויודעים מה התפקיד שלו. כיסא זה לשבת, מיטה זה לישון, צעצוע זה למשחק ספציפי.
ילדים רואים אחרת לגמרי. עבורם, כל דבר יכול להפוך למשהו אחר. הקרטון הוא טירה, הכיסא הוא סוס, השמיכה היא גלימת גיבור על והמיטה היא ארמון.
הצעצוע שקנינו הוא מאוד "מקובע" בזהות שלו. רכבת צעצוע יכולה להיות רק רכבת. אבל מיטה עם גג? היא יכולה להיות בית, רכב, מסעדה, מרפאה, חנות ממתקים או כל דבר כזה.
האמת על צעצועים "חינוכיים"
ככל שהצעצוע יותר "חכם" ו"מתקדם", הוא לעתים קרובות פחות מעניין לילדים.
למה? כי הוא עושה את כל העבודה בשביל הילד. הוא מאיר, משמיע קולות, אומר לילד מה לעשות. אין מקום לדמיון.
הילד הופך להיות צרכן פסיבי במקום יוצר פעיל.
אז איך כן קונים נכון?
הכלל הפשוט: ככל שהחפץ פחות "גמור", כך הוא יותר מעניין לילדים.
קוביות עץ? מושלמות. הן יכולות להיות בניינים, מכוניות, אוכל לבובות, או מה שהילד מחליט.
מיטה עם גג? בדיוק אותו עקרון. היא לא "מכתיבה" לילד איך לשחק בה. היא פשוט יוצרת מסגרת, ומשאירה את התוכן לדמיון שלו.
בבוקר זה בית עץ ביער הקסום.
אחר הצהריים זו טירת נסיכים ונסיכות.
בערב זו חללית שטסה לירח.
כל יום, אותה מיטה הופכת למקום חדש בדמיון שלו - בלי שהיא "אומרת" לו מה לעשות.
מה זה נותן לילד (שצעצועים לא נותנים)?
כשלילד יש מרחב קבוע שמוגדר כ"שלו" - כמו מיטה עם גג - זה נותן לו דברים שאף צעצוע לא יכול לתת:
ביטחון פסיכולוגי: הוא יודע שיש לו מקום שאף אחד לא יפריע לו בו.
רציפות במשחק: הוא יכול להתחיל סיפור היום ולהמשיך אותו מחר. לא צריך לפרק ולבנות מחדש כל פעם.
שליטה על הסביבה: במקום שכולו של מבוגרים, פתאום יש לו פינה שהוא מחליט מה קורה בה.
איך זה משפיע על ההתפתחות?
מחקרים מראים שילדים שיש להם מרחב אישי מוגדר מפתחים עצמאות רגשית חזקה יותר. הם לומדים לזהות מתי הם צריכים מרחב אישי, ולא מפחדים לבקש אותו.
בגיל מבוגר יותר, זה מתרגם ליכולת לקבוע גבולות בריאים ולדעת מה הם רוצים מהסביבה שלהם.
מדהים, נכון?
